החלטה בתיק ע"ח 38137-12-12

1. לפניי ערר על החלטת בית משפט קמא (כבוד השופטת א' אבו אסעד) מיום 13.11.12, בה נדחתה בקשתם של העוררים להשבת תפוס, שהנו רכב מסוג אאודי, מ"ר 22-269-67 (להלן: "הרכב").

2. הרכב נתפס על ידי משטרת ישראל ביום 07.07.12, בשעה שבעליו הרשום היה נואף ח'טיב (להלן: "הנאשם"), הוא דודו של העורר 1 ואחיו של העורר 2 (העוררים הם בן ואביו, בהתאמה). כנגד הנאשם הוגש כתב אישום (ת"פ 15279-08-12) המייחס לו, בין היתר, עבירות סמים וכן עבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע. המשיבה טוענת כי הרכב המדובר שימש את הנאשם לביצוע עבירות, כנטען בסעיף 16 לכתב האישום, וכן כי בכוונתה לבקש את חילוטו בסוף ההליך.

3. ביום 12.07.12 הועברה הבעלות ברכב על שמו של העורר 1. העברת הבעלות נעשתה באמצעות העורר 2, בהסתמך על ייפוי כוח מיום 06.02.00, אשר ניתן לו, לכאורה, על-ידי הנאשם. העוררים טוענים כי פעולה זו בוצעה בזיקה  להלוואה אשר ניתנה לנאשם מאת העורר 2, בסך 200,000 ש"ח, לצורך רכישת הרכב. לראיה הוצג העתק של מסמך הנושא את הכותרת "זיכרון דברים ושטר חוב", מיום 13.06.11, ובו הצהרה, לכאורה, מפי הנאשם, לפיה הוא מאשר קבלת הסכום האמור, ומתחייב "לאשר" לעורר 2 "למכור, לשעבד להעביר בעלות של הרכב בזמן שהוא מבקש את הכסף שהלווה לי".

4. בית משפט קמא דחה, כאמור, את בקשתם של העוררים להשבת הרכב לידיהם, תוך שהוא קובע כי העוררים לא הוכיחו זכות קניינית ברכב, וכי בידיהם, אם בכלל, זכות אובליגטורית בלבד, לגביה נקבע בפסיקה כי היא נסוגה מפני האינטרס הציבורי העומד ביסוד הוראות החילוט אם וכאשר יורשע הנאשם.

במאמר מוסגר נאמר כי עצם העובדה שהעברת הבעלות נעשתה תוך מודעות לתפיסתו של הרכב על-ידי המשטרה, מעלה שאלה ביחס לתום ליבם של העוררים, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בדבר.

5. בפי העוררים שתי טענות עיקריות המופנות נגד החלטת בית המשפט קמא.

ראשית טענו, כי בית משפט קמא טעה בכך שנימק את דחיית הבקשה בהתבסס על הוראות הדין החלות על סעיף 36א(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, ואשר על פיהן יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פניה של זכות חוזית בנכס שחילוטו מבוקש. לדבריהם, אין מקום להרחיב את הדיון בבקשתם מעבר לגדרי  סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת החיפושים"), כשלטענתם סעיף זה אינו מבחין בין זכות חוזית וקניינית. בהמשך נטען כי ניתן להשיג את תכלית התפיסה באמצעות "חלופת תפיסה".

שנית טענו, כי הרכב לא שימש כלל לביצוע עבירה, ועל כן אין מקום להורות על חילוטו בסיום ההליך. לראיה הפנו את בית המשפט לחלק מחומר הראיות בתיק, כשלדבריהם ישנו עד יחידי אשר קושר את הרכב לפלילים.

6. המשיבה טוענת כי קיימת תשתית ראייתית לביסוס הנטען בכתב האישום, כי הרכב שימש את הנאשם לביצוע העבירות, וכן כי אין חולק שהרכב היה רשום על שמו של הנאשם בעת ביצוע העבירות, והיה בחזקתו.

עוד טענה כי העוררים מחזיקים, לכל היותר, בזכות אובליגטורית בלבד, ושקיים ספק כבד האם מדובר בטוענים תמי-לב.

דיון והכרעה

7. צודקים העוררים בטענתם כי סעיף 34 לפקודת החיפושים אינו מגביל את זכותם לטעון לקיומה של זכות ברכב, וכי הוא אינו מבחין לשם כך בין זכות חוזית לזכות קניינית. אולם, גדריו הרחבים של הסעיף אמורים לעניין זכות העמידה והאפשרות לבקש את השבת הרכב. באשר לאופן הפעלת הסעיף, מסור שיקול הדעת לשופט הדן בבקשה.

8. במסגרת הדיון בבקשה להשבת תפוס, חובה על בית המשפט להביא במסגרת שיקוליו את התכלית לשמה נתפס הנכס נשוא הבקשה. בעניין זה נקבע על ידי בית המשפט העליון כי רצונה של התביעה לבקש את חילוט הנכסים בסוף ההליך, הנו טעם לגיטימי לתפיסתם (בש"פ 7446/12 די.אנ. דיאמונדס (2007) בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.11.12)). מן העבר השני נדרש בית המשפט להכריע בדבר קיומה של זכות בנכס, וכן בדבר טיבה של זכות זו, ככל שהדבר אפשרי בהליך מסוג זה. אין זה תפקידו של בית המשפט הדן בבקשה להשבת תפוס לקיים דיון מהותי בשאלות אלה, והנטל להוכיח קיומה של זכות ממשית מוטל על כתפי המבקשים.

9. לאחר שבית המשפט השתכנע כי קיימת תכלית סבירה לתפיסת הנכס, וכן כי הטוען נגד התפיסה הוכיח קיומה של זכות ממשית בנכס, יש לתת את הדעת לשאלת נחיצות התפיסה, דהיינו - האם תפיסתו של הנכס הכרחית להגשמת תכלית התפיסה; ולשאלת מידתיות הפגיעה בזכויות, דהיינו - האם ניתן לנקוט באמצעים חלופיים, פוגעניים פחות, אשר ניתן להגשים באמצעותם את תכלית התפיסה.

10. בענייננו, דעתי היא כי העוררים לא הצליחו לבסס טענתם בדבר קיומה של זכות כלשהי בנכס. ראשית, ניתן היה לדחות את בקשתם מן הטעם שהנאשם עצמו לא צורף כמשיב לה, בהיותו הבעלים הרשום של הרכב בעת תפיסתו, ושעה שהעוררים טוענים לזכותם הנוגדת ברכב זה. אף כי ניתן להניח שהנאשם היה מאשר את טענותיהם, יש טעם לפגם בניהול ההליך באופן זה.

שנית, מועד העברת הבעלות ברכב אכן מעלה חשד כבד בדבר תום ליבם של העוררים, ובדבר נכונות טענותיהם. העוררים לא הוכיחו כי העברת הבעלות נעשתה בזיקה לעסקת ההלוואה הנטענת ולא הוכיחו כי התמלאו התנאים למימוש התניות בזיכרון הדברים.

11. בנסיבות אלה אין מקום לדון בסוגיות הנוספות אשר עולות מן הערר, ואני מורה על דחייתו.

המזכירות תמציא לצדדים עותק החלטה זו בדואר רשום.

ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ג, 26 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: